תנ"ך על הפרק
במדבר ט
126
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
פסח מדבר, הַצִּוּוּי על פסח שני, הַגֵּר בפסח, הענן
מאמרים על הפרק
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(ירושלמי ר"ה פ"א ה"א) ויעשו בני ישראל. ת"ר, שואלין ודורשין כהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, שנאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וכתיב (פ' ו') ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם בנראה דצ"ל ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחודש, והוא פסוק ה', עיין בסוגיא. וכתבו התוס' וז"ל, אע"פ שע"י שאילתן הוזקק לומר להם, מ"מ לא היה צריך להאריך אלא לא תעשו פסח, ותו לא, עכ"ל. ולכאורה אינו מבואר דהא לא ידע שהדין כן שלא יעשו אז את הפסח, כמבואר שאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה', וצ"ל דכונתם דאחרי ששמע פרטי הדין מהקב"ה לא היה לו ללמד מיד לישראל בפרטיות אלא רק לומר שהיום אל יעשו את הפסח, ובי"ד באייר לבאר להם בפרטיות, ומדלימד להם כל זה בי"ד בניסן ש"מ דשואלין ודורשין שלשים יום קודם הזמן. ובעיקר הדין דשואלין ודורשין ל' יום קודם החג בארנו ס"פ אמור. .
(פסחים ו׳ ב׳) במועדו. במועדו – ואפילו בשבת, במועדו – ואפילו בטומאה גשאם היו רוב הקהל טמאי מת או שהיו הכהנים או כלי השרת טמאי מת אינם נדחים לפסח שני כמו יחידים אלא עושין הפסח בטומאה, ועיין מש"כ בסמוך בפסוק י'. .
(שם ע"ז א׳) ויהי אנשים וגו'. אותם אנשים מי היו, עוסקים במת מצוה היו, שחל שביעי שלהם בערב פסח, שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא אין יכולין לעשות, הא למחר יכולין לעשות דואע"פ דחזו לאורתא, ופירש"י וז"ל, לאו מת מצוה דוקא קאמר דאפילו מתיהן נמי מת מצוה קרי להו דמצוה להתעסק בהם, כגון האמורים בפרשת כהנים (ר"פ אמור) שהכהן מטמא לו, עכ"ל. ולכאורה כל דבריו אלה אך למותר הם, ומי הכריחו לזה, ומה איכפת לן אם באמת טמאי מת מצוה ממש היו, דהיינו מת שאין לו קוברין.
אך יתבארו בהכרח ע"פ המבואר בסוגיא כאן דרצה הגמרא ללמוד דעוסק במצוה קלה פטור מן המצוה החמורה, ור"ל שהרי נטמאו במתיהן שבעה ימים לפני הפסח ואע"פ שטומאה זו תעכב על ידם אכילת הפסח, אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני החמורה העתידה לבא, ולפי"ז אי ס"ד דטמאי מת מצוה שבכאן הוו טמאי מת מצוה ממש, היינו מת שאין לו קוברים, א"כ מאי ראיה מכאן דעוסק במצוה קלה פטור ממצוה חמורה, והרי מת מצוה שאני, שדוחה את כל המצות, ואפילו כהן גדול ונזיר ופסח ומילה, כמבואר לעיל לפנינו בפ' נשא (ו' ז'), אלא ע"כ דבטומאת קרובים איירי. –
אלא בכלל אינו מבואר טעם שאלת הגמרא אותן אנשים מי היו, מה איכפת לן מי היו, והלא מכיון שנטמאו למתים, יהיו מי שיהיו, דינם שוה לעשות הפסח, ויותר קשה דבר השקלא וטריא בגמרא, חד אמר דנושאי ארונו של יוסף היו וחד אמר מישאל ואלצפן היו שנתעסקו בנדב ואביהוא, וחד אמר טמאי מת מצוה היו, ומה טיבה של חקירה זו.
וי"ל ע"פ מש"כ רש"י ר"פ תשא [הובא בנמוקי רמב"ן שם] דבין שני מניני הפקודים מאחד בתשרי ומאחד באייר לא מת איש, והרמב"ן תמה הרבה על זה, דהכתיב מפורש ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ולפי"ז י"ל לדעת רש"י מדוייק שאלת הגמרא אותם אנשים מי היו אחרי שלא היו מתים אז בישראל, ומשני דנושאי ארונו של יוסף היו או אלה שנתעסקו בנדב ואביהוא, כמבואר.
והנה כפי שכתבנו ילפינן מכאן דעוסק במצוה אחת פטור ממצוה אחרת, וכפי הראיה מכאן מוכח דאפילו אם רק עוסק במצוה קלה פטור בכ"ז גם ממצוה חמורה וכמש"כ רש"י כמו שהבאנו, וכתב הר"ן בפ"ק דקדושין דאפילו אפשר להמצוה שעוסק בה להעשות ע"י אחרים ג"כ פטור, ובסוגיא שלפנינו כתב הר"ן דאם אפשר לקיים שניהם לא נפטר, וזה דלא כדעת התוס' בב"ק נ"ו ב' שכתבו להיפך, והכריחו כן, דאל"ה אטו מי שתפילין בזרועו וציצית בבגדו יפטר מן המצות, עיי"ש.
אבל באמת י"ל דאין זה פירכא, דבודאי מי שיש לו מצוה בגופו ועתו פנויה ממנה, כגון מי שלבוש תפילין, או ציצית, או מי שהוא שומר אבידה, בודאי אז אינו פטור ממצוה אחרת הבאה לידו, ורק אז פטור כשעוסק ממש בהמצוה, כגון בשעה שמניתח תפילין ובאבידה בשעה ששוטחה לצורכה או משקה ומאכיל בהמת אבידה וכדומה, וכן משמע הלשון העוסק במצוה, בשעה שעוסק בה ממש, ודו"ק. .
(סוכה כ"ה ב׳) איש איש וגו׳. תניא, איש איש כי יהיה טמא לנפש ועשה פסח לה' בחודש השני, איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני אלא עבדי בטומאה הע' בתוס' בסוגיא כאן ע"א שהעירו ל"ל דרשה זו אחרי דדרשינן מן במועדו אפילו בטומאה, כמש"כ לעיל פ' ב', ובצל"ח ע"ז א' סובב הדרשה במועדו ואפילו בטומאה לכונה אחרת דלא קאי כלל אפסח רק אתמיד, יעו"ש, והדוחק מבואר לכל מעיין, אבל האמת הוא כדאיתא בירושלמי פסחים פ"ז ה"ד דיש חכמים דדייקו לשון במועדו דמרבה אפילו בטומאה, ויש חכמים דלא משמע להו לשון במועדו לענין רבוי זה ולכן ידקדקו אחר דרשות אחרות, יעו"ש. ועיין מש"כ בפ' פינחס (כ"ח ב'). .
(פסחים ס"ו ב׳) איש איש וגו'. תניא, הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין נדון כרוב, דאמר קרא איש איש כי יהיה טמא לנפש ועשה פסח לה' בחודש השני, איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני וופלגא נהי דרובה לא מיקרי מיהו מכלל יחידין נפקי להו ולא מדחי. ומיהו בהא לא דמי עשית מחצה על מחצה כעשית רוב, דברוב הקהל טמאים אז עושים גם מקצת הטהורים בטומאה, היינו שאוכלים אותו בטומאה, משא"כ במחצה על מחצה עושים מחצה הטהורים בטהרה, וצ"ל לפי"ז דהלשון כרוב לאו דוקא הוא לכל דבר. .
(חולין כ"ט א׳) כי יהיה טמא לנפש. אמר רב יהודה אמר רב, אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש, מי לא עסקינן שחל שביעי שלו בערב הפסח ואמר רחמנא דלדחי זר"ל כעין טומאת שרץ דהיינו טמא טומאת ערב כמו טמא מת בשביעי שלו. .
(פסחים צ׳ ב׳) כי יהיה טמא לנפש. תניא, יכול לא יהיו עושין פסח שני אלא טמא לנפש ושהיה בדרך רחוקה, זבין ומצורעין ובועלי נדות מניין, ת"ל איש איש כי יהיה טמא חובפסחים ס"ז א' שקלו וטרו לפי זה למה כתיב לנפש דמשמע רק טומאת מת, יעו"ש. אבל בספרי תרצו בפשיטות דמפני שהיתה השאלה על טמא לנפש השיב על דבר ששאל, אבל באמת כל טומאה במשמע. .
(שם צ"ג א׳) טמא לנפש. תניא, הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין ומצורעין נדות ויולדות, מאי טעמא, גלי רחמנא טמא לנפש טר"ל דגלי רחמנא רק בטומאה שאינה יוצאה מגופו, דגבי טמא לנפש כתיב איש, ודרשינן מיניה איש נדחה ואין צבור נדחין כמבואר למעלה, וכיון שבא בטומאה הרי זה נאכל בטומאתו, שמתחילתו לא בא אלא לאכילה, אבל טומאת זבות ודכותיה טומאות היוצאות מן הגוף כדקיימו קיימו בלא מיעוט, וא"כ גם צבור נדחין. ובמשנה פסחים צ"ה ב' חסר המלה מצורעין וכאן נעתקה המשנה במלוי ענין זה, ואמנם י"ל שגם הלשון בפסחים מדוייק, יען כי מצורעים בלא"ה אי אפשר להו שיאכלו מן הפסח, שהרי הפסח נאכל בפנים ומצורעים אסורים לכנס לשם. .
(בכורות ל"ג א׳) טמא לנפש וגו׳. תניא, הרי ששגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני, א"כ למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה, שאלו פטורין מכרת ואלו חייבין כרת יר"ל דהו"ל לכתוב איש אשר לא יכול לעשות את הפסח ראשון יעשה את השני והיה הכל בכלל, אלא אשמעינן שטמא ושהיה בדרך רחוקה שלא עשו את השני במזיד פטורים מכרת מפני שהכתוב פטרן מראשון, אבל שאר אנוסים חייבין, מפני שלא הקריבו קרבן ה' במועדו, ועיין בפיהמ"ש להרמב"ם ובצל"ח כאן. .
(פסחים צ"ב א׳) טמא לנפש וגו׳. אין לי אלא טמא לנפש, אנוסים או שוגגים מניין, תנא ר' ישמעאל, לא טמא לנפש כהרי דרך רחוקה ולא דרך רחוקה כהרי טמא נפש, הצד השוה שבהן, שאם לא עשה את הראשון יעשה את השני, אף אני ארבה אנוסים או שוגגים שלא עשו את הראשון יעשו את השני יאועיין בדרשה הקודמת ומש"כ שם. .
(ירושלמי פסחים פ"ט ה"א) או בדרך רחוקה. תניא, אמר רבי עקיבא, נאמר טמא ונאמר דרך רחוקה, מה טמא שסיפק בידו לעשות ואינו עושה אף דרך רחוקה נמי שסיפק בידו לעשות אינו עושה, מכאן למי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו לא הורצה יבנ"ל דר"ל מה טמא שסיפק בידו לעשות ע"י שליח ובכ"ז אינו עושה כפי שיתבאר בפסוק הסמוך, אף דרך רחוקה נמי שהיה אפשר לו לעשות ע"י שליח לשחוט ולזרוק עליו בכ"ז אינו עושה אלא נדחה לפסח שני, ומוכח דמי ששחטו וזרקו עליו לא הורצה. .
(פסחים צ"ב ב') בדרך רחוקה. איזו היא דרך רחוקה, מן המודיעים ולחוץ וכמידתה לכל רוח יגמודיעים היא עיר הרחוקה מירושלים ט"ו מיל, דכך שיעור מהלך אדם בינוני מנץ החמה עד זמן שחיטת הפסח בין הערביים, ודעת חד מ"ד דאפילו אם רחוק רק מאיסקופת העזרה ולחוץ נקרא רחוק, ודריש כן מניקוד הה' שבמלת רחוקה לומר לא מפני שרחוקה ודאי, אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ [ובירושלמי פסחים פ"ט ה"ב הלשון ה' שברחוקה נקוד, איש רחוק ואין דרך רחוקה], אבל לא קיי"ל כן.
ועיין ברמב"ם פ"ה ה"ט מק"פ וז"ל, מי שהיה בינו ובין ירושלים יום י"ד עם עליית השמש ט"ו מיל או יותר, הרי זה דרך רחוקה, עכ"ל, והטעם הוא מפני שאינו יכול לבא כשיגיע זמן שחיטה. והנה מש"כ עם עליית השמש הוא דבר חדש לכאורה, ולא שמענו כזה מרש"י ותוס' ושאר מפרשים, ורגילים אנו לפרש שצריך שיהיה בשעת התחלת זמן שחיטה, שהוא חצות היום חוץ למודיעים, אמנם אם בשעת שחיטה היה לפנים מן המודיעים לא מקרי דרך רחוקה, ולא שכל שהיה בשעת נץ החמה חוץ למודיעים מקרי זה דרך רחוקה כפי' הרמב"ם, ולכאורה מי דחקו לפרש כן.
ונראה בדעתו ע"פ מה דאמרינן בפסחים ה' א' לענין השעות שצריך לבער החמץ בער"פ משום לא תשחט על חמץ דם זבחי שפירושו לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים, פריך הגמרא ואימא כל חד וחד כי שחיט [ר"ל כל אחד יבער סמוך לשחיטתו], ומשני זמן שחיטה אמר רחמנא, ופירש"י לא חלקה התורה לישראל לזה זמנו שלו ולזה זמנו שלו, והואיל וקבע לו זמן ואיסורו שוה בכל, לכולם זמן אחד קבע, עכ"ל. ולפי"ז אי אפשר לפרש בענין שלפנינו כפירש"י ותוס', משום דמה בכך שיוכל לבא באמצע זמן שחיטה, אחרי כי זמן שחיטה לאו בדידיה תלוי רק בזמן שקבעה התורה לכל ישראל, ולכן פירש דבעינן שיהיה בינו ובין ירושלים ט"ו מיל עם עליית השמש, ודו"ק. .
(שם צ"ג ב׳) בחדש השני. הטמא אינו משלח את פסחו. דאמר קרא איש איש כי יהיה טמא לנפש ועשה פסח בחודש השני ידבאור הענין, כי שאר קרבנות לבד מפסח אע"פ שהטמא בעצמו אינו יכול להביאם מפני שאין יכול לכנס בעזרה מפני טומאתו, מ"מ אפשר לו לשלחם לעזרה ע"י שליח, אבל הפסח אינו משלח ע"י שליח, משום דמצות הפסח היא אכילתו, ואם אינו יכול לאכול למה יביא, ולמען שלא נימא שהמצוה איש לפי אכלו היא רק למצוה היכי דאפשר ולא לעיכובא היכי דאי אפשר כגון בטמא, מביא עוד ראיה לדין זה מפרשה שלפנינו, דמבואר שהטמא נדחה לפסח שני, ואם היה יכול לשלחו ע"י שליח למה ידחה ולא יעשה בראשון, וע"ל בפ' בא בפסוק איש לפי אכלו באה עוד ראיה בענין זה. ואמנם דעת איזו מן החכמים שגם מצוה זו דדחיה לפסח שני היא ג"כ רק למצוה בעלמא ולא לעכובא, אבל לא קיי"ל כמותם, משום דלא משמע כן פשטות הענין, ועיין ברמב"ם פ"ב הי"ב מביאת מקדש. .
(זבחים כ"ב ב׳) על מצות וגו׳. תניא, אמרו עליו על הלל שהיה כורך מצה ומרור בבת אחת ואוכלן ביחד, שנאמר על מצות ומרורים יאכלהו טופירש רשב"ם מדלא כתיב יאכלו ואנא ידענא דאפסח קאי דכתיב לעיל ואכלו את הבשר עכ"ל, ולדעתי אין זה מבואר, דהא כך דרך הלשון לכתוב יאכלהו, וגם קשה מ"ש דכתיב לעיל ואכלו את הבשר, דהא פסוק זה לא כתיב כאן רק בפ' בא ושם לא כתיב כלל על מצות ומרורים, אלא על מרורים יאכלהו, יעו"ש. אמנם י"ל דמדייק מדלא כתיב עם מצות ומרורים דכן נאות לכתוב לפעל אכילה, ולשון על משמע עליהם ביחד. , ואמר ר׳ יוחנן, חלוקים עליו חביריו, דתניא, על מצות ומרורים יאכלהו, אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טזומסיק בגמרא דכיון דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן לכן מברכין מקודם על אכילת מצה ואוכלן ואח"כ מברכין על אכילת מרור ואוכלן ואח"כ אוכלין מצה ומרור ביחד בלא ברכה זכר למקדש כהלל. .
(פסחים קצ"ו א׳) על מצות וגו׳. תניא. אמר רבא, מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן, דכתיב על מצות ומרורים יאכלהו, בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור, ומצה מיהדר הדר ביה קרא (פ׳ בא) בערב תאכלו מצות יזכל ענין דרשה זו נתבאר לפנינו בפ' בא. .
(שם ק"כ א׳) ככל חקת הפסח. ת"ר, יכול כשם שהראשון אסור בבל יראה ובל ימצא כך השני אסור, ת"ל על מצות ומרורים יאכלהו יחוהדר כתיב כללא עליה ככל, לרבויא דומיא דידיה, וכל מילי לא אמרינן דלרבי, דא"כ כל הני פרטי למה לי, ופרטא ממעט דכותיה כדמפרש לקמן בסוגיא דכללא דככל חקות הפסח מהדרינן אכולהו פרטי לרבויי בכל פרטא דומיא דידיה ולמעוט מפרטא נמי דומיא דידיה, ומחד מפרטא ממעטינן בל יראה ובל ימצא, עיין בסוגיא. , ואין לי אלא מצות עשה מצות ל"ת מניין, ת"ל לא ישאירו ממנו עד בקר יטר"ל אין לי שיהא כלל מוסף אלא על הפרט של עשה מצה ומרורים דכותיה צלי אש שהוא מ"ע ופרט נמי ממעט דכותיה השבתת שאור, ומניין שירבה הכלל ל"ת וכן הפרט ימעט ל"ת, ת"ל לא ישאירו ממנו עד בקר וכתיב כללא לאהדוריה עליה לרבויי דכותיה לאו הניתק לעשה ולמעט בפרטי לא יראה ולא ימצא דלא הניתק לעשה נינהו שאם נראה ונמצא צריך להשבותו. , ואין לי אלא מצות ל"ת שניתק לעשה, מצות ל"ת גמורה מניין, ת"ל ועצם לא ישברו בו, מה הפרט מפורש מ"ע ול"ת שניתק לעשה ול"ת גמורה אף כל מ"ע ול"ת שניתק לעשה ול"ת גמורה כומפרש בגמרא בכללא דמצות ומרורים מאי קא מרבה – צלי אש, בפרטיה מאי קא ממעט – השבתת שאור, דהוי נמי כמצות עשה. וע"ע בסוגיא פלפול בדרשה זו. .
(שם צ"ה א׳) ככל חקת הפסח וגו׳. ת"ר, ככל חוקת הפסח יעשו אותו, במצות שבגופו הכתוב מדבר, מצות שעל גופו מניין, ת"ל על מצות ומרורים יאכלהו כאמצות שבגופו כגון שיהיה שה תמים זכר בן שנה וסדר עבודותיו ואכילת צלי, ומצות שעל גופו כגון מצה ומרור שבאים חובה לו. , יכול אפילו מצוה שלא על גופו כבכגון השבתת שאור, ואע"פ שכבר אמר במצות שבגופו הכתוב מדבר מדכתיב אותו, אך מדחזר ואמר מצות שעל גופו מניין ת"ל על מצות וכו', מבואר מזה דאותו לאו דוקא הוא, אחרי דמרבה גם מצות שעל גופו א"כ אפשר דמרבינן כל מילי ואפילו מצות שלא על גופו. ת"ל ועצם לא ישברו בו, מה שבירת העצם מיוחד מצוה שבגופו אף כל מצוה שבגופו כגאבל אין לומר דההיקש הזה ימנע גם מצוה שעל גופו יען דהכתוב אומר מפורש על מצות ומרורים יאכלהו, וזה הוי מצוה שעל גופו, כמבואר. .
(שם שם) יעשו אותו. מה ת"ל ללמד שאין שוחטין את הפסח על היחיד, דכל כמה דאפשר לאהדורי מהדרינן כדמדייק מדכתיב אותו בכנוי, והיה אפשר לכתוב יעשוהו כמו דכתיב יאכלהו, ודריש דאע"פ דמדינא קיי"ל דיחיד מותר לשחוט פסח לעצמו אם ראוי הוא לאכלו כולו וכמבואר לפנינו בפ' בא בפסוק איש לפי אכלו, אפ"ה משתדלין שלא ישחט לכתחילה ליחיד שנדחה לפסח שני, ומהדרינן למנות אחר עמו כגון לטמא אחד בשרץ וכדומה. וטעם הדבר נראה משום דברוב עם הדרת מלך, וכמ"ש כה"ג בפסחים ס"ד ב' בענין קבלת דם הפסח, נותנו לחבירו וחבירו לחבירו וכו', וכל כך למה, משום ברוב עם הדרת מלך.
והנה רש"י כאן כתב וז"ל להכי כתיב יעשו לשון רבים דכמה דאפשר לאהדורי וכו', ואיידי דכתיב יעשו כתב אותו, דאע"פ דכתיב ברישא (פ' ג') אי לא כתביה זימנא אחריתא הו"א אורחא דקרא הוא, עכ"ל. ואינו מבואר איך יתיישב הקושיא למה כתיב אותו והלא די היה לכתוב יעשוהו, ואי משום איידי דכתיב יעשו כתיב אותו, הלא כמה פעמים כתיב יעשו ולא כתיב אותו כמו ויעשהו עגל מסכה (פ' תשא), ויעשה כמשפט (פ' שמיני), ויעשהו כתבנית איש, יעשהו במקצעות (ישעיה מ"ד) ועוד הרבה, וכן כתיב בפסוק הקודם על מצות ומרורים יאכלהו ולא כתיב יאכלו אותו, וגם קשה מה זה הדיוק שכתב רש"י לכך כתיב יעשו, והלא כל הפסוק והענין כתובים בלשון רבים.
אבל לולא דבריו נראה כמש"כ, דמדייק מדכתיב אותו והיה באפשר להשמיט מלה זו ולכתוב יעשוהו, לכן בא זה לרמז שרבים יעשו פסח אחד, ואי הוי כתיב יעשוהו לבד הו"א דאורחא דלישנא כך הוא, וכהאי גונא פירש"י בפסחים פ"ו א' גבי הא דהפסח נאכל בשתי חבורות דכתיב אשר יאכלו אותו בהם, ופירש דלשון יאכלו אותו משמע שני אנשים אוכלין פסח אחד. –
ועיין בתוס' כאן הקשו תיפק ליה הא דאין שוחטין פסח על היחיד מככל חקת הפסח יעשו אותו, דהיינו כחקת פסח ראשון, וראשון נפקא לן בפסחים צ"א א' דאין שוחטין אותו על היחיד מלא תוכל לזבוח את הפסח באחד, עכ"ל. ולא אבין כלל דבריהם, חדא כי בסוגיא שם פלוגתא דר' יוסי ור' יהודה בזה וקיי"ל כר' יוסי דשוחטין את הפסח על היחיד, ושנית מ"ש כאן שאין שוחטין את הפסח על היחיד אינו מעיקר הדין רק הידור בעלמא וכדמפרש כל כמה דאפשר לאהדורי מהדרינן, אבל באמת אי לאו משום הידור כשר כששחט על היחיד, וכמש"כ. כך מורין גם דברי הרמב"ם בפ"ב ה"ב מק"פ וז"ל, יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר, ומשתדלין שלא ישחט לכתחילה על יחיד שנאמר יעשו אותו, עכ"ל. וזה כמש"כ. .
(שם שם) והאיש. תניא, יכול לא יהא ענוש כרת אלא מי שהיה טהור ולא היה בדרך רחוקה, ערל וטמא שרץ ושאר כל הטמאים מניין, ת"ל והאיש כהר"ל כל הטמאים הדומין לו, כגון כל שמאי טומאת ערב הראויין להתקן וכגון טמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח. ולא ידעתי האיך משמע ליה זה מלשון והאיש, ונראה דקיצור לשון הוא, וצ"ל ת"ל והאיש אשר הוא טהור, והבאור הוא, משום דלפי הלשון שמתחיל בו איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה הו"ל לסיים דבר והיפוכו, והאיש אשר לא יהיה טמא לנפש וכמו שסיים בענין דרך רחוקה ובדרך לא היה, ומדשינה וכתב והאיש אשר הוא טהור דריש דלאו דוקא שאינו טמא לנפש אלא כל שעכובו מחמת טהרתו נדחה לפסח שני, וע"ע מענין דרשה זו בתוס' פסחים צ"ב ב' ד"ה אלו פטורין ובצל"ח שם. .
(פסחים ס"ט ב׳) והאיש. תניא, מניין לרבות את המזיד שאם לא עשה בראשון יעשה בשני, אמר ר' זעירא, והאיש – לרבות את המזיד כועיין בסמוך אות ל"ד השייך לדרשה זו. .
(ירושלמי פסחים פ"ט ה"א) ובדרך לא היה. ת"ר, היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב, ת"ל ובדרך לא היה והלה היה בדרך כזמודיעים היא עיר הרחוקה מירושלים ט"ו מיל, וכך שיעור מהלך אדם בינוני מהנץ החמה עד זמן שחיטת פסח בין הערבים, וכמש"כ לעיל בפסוק י'. .
(פסחים צ"ד א׳) ובדרך לא היה. ת"ר, היה עומד לפנים מן המודיעים ואינו יכול ליכנס מפני גמלים וקרנות המעכבות אותו יכול לא יהא חייב, ת"ל ובדרך לא היה והרי לא היה בדרך כחר"ל ועל הגמלים וקרנות היה מביא בני ביתו עמו חייב, מפני שאין זה אונס, שהיה לו להשמיט ולילך יחידי ולשחוט, כך פירש"י, ועיין ברמב"ם פ"ב ה"ח מק"פ ובכ"מ, וענין מודיעים עיין לעיל אות כ"ז. .
(שם שם) ובדרך לא היה. תניא, היה מן המודיעים ולחוץ והסוס בידו יכול יהא חייב, ת"ל ובדרך לא היה, יצא זה שהיה בדרך כטר"ל שמוליך את הסוס בידו, ואם היה רוכב עליו היה מגיע לירושלים, ובאור שם מודיעים עיין מש"כ לעיל אות כ"ז. .
(ירושלמי פסחים פ"ט ה"ב) וחדל. תניא, היה עומד מן המודיעים ולפנים ורגליו רעות יכול יהא חייב, ת"ל וחדל, יצא זה שלא חדל לרק אינו יכול, ועיין משכ"ל אות כ"ז בבאור שם מודיעים. .
(שם שם) וחדל לעשות. תניא, היה עומד מן המודעים ולפנים קודם לשש שעות ויצא לו קודם לשש שעות יכול יהא חייב, ת"ל וחדל לעשות, החדל בשעת עשיה חייב החדל שלא בשעת עשיה פטור לאבאור שם מודיעים עיין משכ"ל אות כ"ז, ועיין בתוס' פסחים צ"ג א' ד"ה אלא שכתבו בהמשך דבריהם דאין לומר דבכלל בא הכתוב לפטור על שהרחיק עצמו בדרך רחוקה דס"ד דחייב כרת על זה וכו', יעו"ש מש"כ בטעם הדבר שא"א לומר כן, ולפי הדרשה שלפנינו ידעינן ממנה ענין זה דאין חייבין על מי שחדל שלא בשעת עשיה. .
(שם שם) ונכרתה הנפש. תניא, רבי יוסי אומר, אשה שוחטין עליה בפני עצמה אפילו בפסח שני, דאמר קרא ונכרתה הנפש – נפש, ואפילו אשה לבדקיי"ל שוחטין את הפסח על היחיד אם ראוי לאכלו [ע' מש"כ בפסוק הקודם אות כ"ד] וע"ל בפ' בא. .
(פסחים צ"א ב׳) ונכרתה הנפש. תניא, רבי אומר, חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני לגכגון אם שגג או נאנס ולא הקריב בראשון ושוב הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת על השני, וכן אם הזיד בראשון ושגג או נאנס בשני חייב כרת על הראשון, וכן גר שנתגייר בין פסח ראשון לשני, וקטן שנתגדל בין פסח ראשון לשני. , דכתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה – דלא עבד בראשון, אי נמי קרבן ה׳ לא הקריב במועדו – בשני, חטאו ישא, וממאי דהאי חטאו ישא כרת הוא, יליף ממברך את השם דכתיב ביה (ס"פ אמור) ונשא חטאו לדוקסבר מגדף דכתיב ביה כרת (פ' שלח) היינו מברך את השם, וכיון דיש כרת במברך את השם יליף זה מיניה נשיאות חטא נשיאות חטא לגז"ש, וטעם דיוק הלשון כאן הוא, כי לכאורה די היה לכתוב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ותו לא, ומאי אשמעינן בזה שסיים כי קרבן ה' לא הקריב במועדו דפשיטא הוא, ולכן מפרש דהלשון כי קרבן ה' אינו טעם לדבר רק ענין בפני עצמו הוא, והלשון כי משמש בד' לשונות וגם הכא יהיה הפירוש כמו אם, וכמו כי תקריב, כי יקרא, כי תפגע, וכדומה, ור"ל אם קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא דהיינו כרת, כדמפרש, ולפי"ז לכאורה בא הענין בכפל לשון ולאיזה כונה נכפל, לכן דריש דקאי על שני זמנים, תחלת הפסוק קאי על פסח ראשון, וסופו על פסח שני, ובגמרא איתא עוד דעות שונות בכלל ענין זה, והעתקנו דברי רבי כי הלכה כרבי מחבירו, וכ"פ הרמב"ם.
והנה בהזיד בראשון לדעת הרמב"ם בפ"ה ה"ב מק"פ אינו חייב כרת על הראשון רק אם לא עשה את השני, בשוגג או באונס, אבל אם עשה את השני פטור על הראשון, אבל דעת רש"י בסוגיא כאן בד"ה תשלומין דחייב כרת על הראשון אפילו עשה את השני, ותמיהני על פירושו מפשטות לשון הגמרא כאן בסוגיא (ע"ב) הזיד בראשון ושגג בשני לרבי חייב, למה נקט ושגג בשני, והלא לדעת רש"י חייב אפילו עשה את השני, ולשון זה מורה מפורש כפי' הרמב"ם, וכן מורה מפורש כמעט בירושלמי שהבאנו למעלה, מניין לרבות את המזיד שאם לא עשה בראשון יעשה בשני ת"ל והאיש, משמע שעשית השני הוא תקון להעדר העשיה בראשון, ולדעתי כמו ברור הוא שממה שכתבנו הם מקורים נאמנים לדברי הרמב"ם. ודברי רש"י יש ליישב דמש"כ דחייב על הראשון אפילו עשה את השני הוא רק לר' נתן דס"ל בגמ' חייב על הראשון ופטור על השני יעו"ש, וצ"ע. .
(שם צ"ג א׳) האיש ההוא. מה ת"ל האיש – למעוטי קטן מכרת להשאם לא עשה פסח ראשון ושני פטור מכרת. ולכאורה דבר פשוט הוא וא"צ לדרשה, דמהיכי תיתא יתחייב הקטן כרת אחרי דאינו בר עונשין, אך אצטריך לקטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני דהו"א כיון דמחויב לעשות פסח שני, כמבואר בפסחים צ"ג א' משום דשני רגל בפני עצמו הוא ואינו תשלומין דראשון, לכן אם לא עשה חייב כרת, קמ"ל דלא, ועיין בתוס' כאן. .
(שם צ"א ב׳) וכי יגור וגו'. שומע אני ביום שנתגייר יעשה פסח מיד, ת"ל כאזרח, מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר לוואיתא עוד בספרי, רשב"א אומר, הרי שנתגייר בין שני פסחים שומע אני יעשה פסח שני ת"ל כאזרח, מה אזרח שלא עשה את הראשון יעשה את השני, כך כל מי שלא עשה את הראשון יעשה את השני, ע"כ. והנה השמטנו דרשה זו, משום דכבר כתבנו בפסוק הקודם דאנן קיי"ל כרבי בפסחים צ"ד א' דגר שנתגייר בין פסח ראשון לשני עושה פסח שני, יעו"ש אות ל"ד. [ספרי]. וביום הקים. אשר אביי, מניין שאין בנין בית המקדש בלילה, שנאמר וביום הקים את המשכן, ביום מקימו, בלילה אין מקימו לזנראה דהיינו רק הקמה ובנין, אבל פריקה אינה בכלל זה, שהרי מפורש אמרו במנחות צ"ה א' שהיו פורקין המשכן בלילה, ועיין בתוס' כאן וברש"י בר"ה ל' א' שהמקדש העתיד שיבנה בידי שמים כדכתיב מקדש ה' כוננו ידיך, יבנה גם בלילה, וצ"ל הטעם בזה, משום דעיקר הטעם שאסרה התורה לבנותו בלילה הוא משום דבכלל נוח לאדם ליפות מלאכתו ביום מאשר בלילה, והמקדש צריך להיות מכלל יופי, והנה זה שייך רק במלאכה הנעשית בידי אדם, משא"כ הנעשית בידי שמים.
ועיין באו"ח סי' ק"פ ס"ה, נוהגין לכסות הסכין בשעת ברהמ"ז, ונהגו שלא לכסותו בשבת ויו"ט, וכתבו הטעם בזה שהשולחן כמזבח [ע' סוף חגיגה כ"ז א'] ובמזבח כתיב לא תניף עליהם ברזל, ובשבת ויו"ט אין בונין את המזבח, יעו"ש במג"א, ותמה אני, כי לפי טעם זה לא יכסוהו גם בכל לילה, אחרי דאין בונין את המקדש ואת המזבח בלילה, כמבואר לפנינו, וגם בכלל צ"ע בהטעם שהשולחן כמזבח, כי לפי"ז לא יעלו עליו שאור ודבש כדכתיב כל שאור וכל דבש אל המזבח לא יעלו, ואין להאריך בזה. .
(שבועות ט"ו ב׳) על פי ה׳ יחנו. אמר עולא, קסבר ר׳ יוסי, סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר, סותר על מנת לבנות שלא במקומו לא הוי סותר לחהנה כלל גדול קיי"ל לענין איסורי וחיובי שבת, הסותר כל שהוא חייב, והוא שיסתור על מנת לבנות, אבל אם סתר דרך השחתה פטור, דכל המקלקלין פטורין, ור' יוסי מוסיף דאפילו סותר ע"מ לבנות פטור אם הבנין הוא שלא במקום סתירה, ולכן ס"ל דהמכבה את הנר בשבת מפני שהוא חס על נר או על השמן פטור, מפני דאפילו לר' יהודה דמלאכה שא"צ לגופה חייב עליה, אך בכאן הוי סותר דהו"ל כמקלקל דפטור משום דאינה מלאכת מחשבת, ואע"פ דסתירה זו הוי על מנת לבנות כדי שיתקיים הנר או השמן, אך כל כבוי שאינו על מנת להדליק אותה פתילה רק פתילה אחרת נקרא סתירה ע"מ לבנות שלא במקומו, ולדינא לא קיי"ל כחלוקו של ר' יוסי אלא כל סתירה ע"מ לבנות חייב, ובכ"ז העתקנו דרשה זו לאסברא קרא שלפנינו. , אמר ליה רבה, מכדי כל מלאכות שבת ממשכן ילפינן, והתם סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא לטשהיו סותרין אותו בחניה זו ונוסעים למקום אחר וחונים וחוזרים ומקימים אותו. , אמר ליה, שאני התם, כיון דכתיב ע"פ ה׳ יחנו – כסותר על מנת לבנות במקומו דמי מכיון דהחניה והנסיעה היא ע"פ ה', יתכן שיאמר להם שובו חנו במקום שסתרתם, לכן הוי כסותר ע"מ לבנות במקומו. .
(שבת ל"א ב׳) על פי ה׳ יחנו. אמר רב הונא, יושבי צריפין אין מודדין להם אלא מפתח בתיהם מאמדין תורה, היוצא חוץ לתחום העיר בשבת לוקה, שנאמר (פ' בשלח) אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, מקום זה הוא תחום העיר, ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה, אבל חכמים קצבו שתחום זה הוא חוץ לי"ב מיל כנגד מחנה ישראל, וכך אמר להם משה, לא תצאו חוץ למחנה, ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא אלפים אמה, אבל חוץ לאלפים אמה אסור, שאלפיים אמה הוא מגרש העיר, ומבואר ענין זה לפנינו בפ' בשלח. והנה כשמודדין מהעיר אלפים אמה מודדין משער העיר ואפילו היתה העיר גדולה מאוד נחשבת כולה כד' אמות, ואמר על זה כיון דביושבי צריפין היינו אהלים ועושין מהוצין וערבה אין להם דין עיר להיות כולה כד' אמות, מפני שאינן קבע, ולכן מודדין להם אלפים אמה רק מפתח בתיהם של כל אחד אם אין להם כעין היקף מחיצה י' או חריץ י' סביב בתיהם. , מתיב רב חסדא, ויחנו על הירדן מבית הישימות (פ׳ מסעי) ואמר רבה בר בר חנא, לדידי חזי לי ההוא אתרא והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי, ותניא, כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהם ולא לצדיהם אלא לאחוריהם מבר"ל לא חוץ לענן שמא ילך הענן והארון שם, ולא לצדיהם ג"כ חוץ לענן, שאין יודעין אנה פנה הענן לעבור, אלא לאחוריהם, ושם שרי חוץ לענן, יען כי בודאי לא יחזור הענן לאחוריו, אלמא המהלך בראש והוצרך לנקביו חוזר לאחוריו ג' פרסאות, וישראל במדבר יושבי אהלים שאינן קבע, ואפ"ה מהלכין את כל המחנה כד' אמות. , אמר ליה רבא, דגלי מדבר קאמרת, שאני דגלי מדבר, כיון דכתיב על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, כמאן דקביע להר דמי מגר"ל חשובה היא חנייתן להיות נדונת כקבע, וע"ע לפנינו בפ' תצא בפסוק ויצאת שמה חוץ (כ"ג י"ג). .
(עירובין נ"ה ב׳)